הריכוזיות במשק וכספי הפנסיה

לוגו פורום החוסכים לפנסיה בישראל
ראשי
מי אנחנו
למה פנסיה?
מושגים בפנסיה וגמל
דמי הניהול
ניהול השקעות
אובייקטיביות בייעוץ
אגח קונצרניות, ועדת חודק, תספורות
המודל הצ'יליאני
ניהול אישי IRA
קישורים
להצטרפות
לתרומה פורום החוסכים לפנסיה


מהי ריכוזיות ענפית ומהי ריכוזיות משקית?
ריכוזיות ענפית היא מצב שבו בשוק מסוים פועלים מעט שחקנים, המחזיקים חלק גדול מהשוק, ואין ביניהם תחרות אמיתית. לדוגמא: הנמלים בישראל, שוק התקשורת הסלולרית עד שנת 2011, שפעלו בו שלוש חברות שחלבו את הציבור, שוק רשתות השיווק עד שנת 2009 (לפני שהרשתות הזולות נכנסו למקומות נוספים), וכמובן שוק החסכון הפנסיוני בשנים 2010-2012, בו 95% מההפקדות לביטוחי מנהלים וקרנות פנסיה מגיעות ל-5 חברות ביטוח.

ריכוזיות משקית או ריכוזיות מערכתית (Systematic centralization) היא מצב שבו מספר קטן יחסית של בעלי שליטה או גופי שליטה שולטים בחלק משמעותי מהגופים העסקיים במשק. במצב זה הם שולטים בחלק משמעותי מהקצאת ההון והאשראי במשק, וגם משתמשים באותו הון, שחלקו מכספי ציבור, כדי להשתלט על חברות. כך הם יכולים לשלוט על חלק גדול מהענפים המרכזיים במשק, כמו: ייצור מזון, רשתות שיווק, תשתיות תקשורת וכלי תקשורת, בנקאות, ביטוח, דלק ואנרגיה.
במצב שבו מספר אנשים שולטים בכמות גדולה של חברות (בין אם בזכות הון עצמי, או בזכות כסף ציבורי שגייסו), פוליטיקאים ואישי ציבור חוששים למתוח עליהם ביקורת, ורגולטורים חוששים להתעמת איתם. זאת כיוון שהם יכולים לספק מספר גדול של מקומות עבודה בכירים בעתיד, בחלק מהמקרים יש בידם שליטה בכלי תקשורת (כמו עיתון או ערוץ טלויזיה) שמאפשר פרסום תחקירים על הגורם המבקר.
ריכוזיות ענפית פוגעת בצרכנים באופן ישיר, בגלל מחירים גבוהים ומיעוט אלטרנטיבות. הפגיעה של ריכוזיות משקית היא מורכבת יותר.

האם הריכוזיות המשקית היא תופעה חדשה?
באופן עקרוני לא. בעשורים הראשונים לקום המדינה, חלק גדול מהחברות במשק היו בבעלות הממשלה או חברת העובדים של ההסתדרות. לאחר מכן החל עידן ההפרטות, בו נמכרו חברות רבות לבעלי הון. הבנקים גם ריכזו כח אדיר, בתקופה בה גם ניהלו השקעות בהיקף גדול (קופות גמל, קרנות נאמנות, קרנות השתלמות ומספר קרנות פנסיה) וגם החזיקו בבעלות על חברות בענפים אחרים. מצב זה השתנה בעקבות ועדת ברודט בשנת 1995, שחייבה את הבנקים להיפרד מהבעלות על חברות ריאליות, ובשנת 2003 ועדת בכר, שחייבה את הבנקים למכור את השליטה בקופות הגמל, קרנות הנאמנות, ההשתלמות והפנסיה, והם עברו לידי חברות הביטוח ובתי ההשקעות. בעשור האחרון בולטת תופעת הטייקונים שהשתלטו על כמות גדולה של חברות.
יש לציין, כי קיומם של בעלי הון יכול לסייע למשק, כאשר הם מקימים חברות חדשות, מייצרים מקומות עבודה חדשים ופועלים להגדלת היצוא. לעומת זאת, כאשר הם מתמקדים בהשתלטות ממונפת על חברות קיימות, "חליבתן" וחליבת הלקוחות ובבעלות על מונופולים בשוק המקומי, אין בכך ערך מוסף.

מיהם גופי השליטה הגדולים במשק?
- נוחי דנקנר וקונצרן IDB מרכזים כמות גדולה של חברות. נכון לספטמבר 2012, זה כולל את רשת השיווק הגדולה בישראל (שופרסל), חברת תקשורת גדולה (סלקום-נטויז'ן), עיתון (מעריב), חברת ביטוח ופיננסים (כלל ביטוח, כלל פיננסים), מפעל המלט (נשר) שהוא מונופול, נדל"ן (נכסים ובניין, גב-ים), תעשייה (מכתשים אגן), IDB תיירות (ישראייר) ועוד. עד לפני מספר חודשים הקבוצה כללה גם את "כלל תעשיות" עם קבוצת חברות נוספות.
- קבוצת דלק של יצחק תשובה, שכוללת חברת נדל"ן בינלאומית ממונפת (דלק נדל"ן) שנמצאת בהסדר חוב, חברות ביטוח ופיננסים (הפניקס ואקסלנס), חברת דלק אנרגיה (דלק וגז), והתפלת מים.
- קבוצת אריסון בבעלות שרי אריסון, הכוללת בנק גדול (הפועלים), חברת נדל"ן גדולה (שיכון ובינוי) וטכנולוגיית מים (מיה).
- משפחת עופר, יורשי האחים סמי ויולי עופר ז"ל. המשפחה עשתה את הונה בעיקר מתחום הספנות והשתלטה על תחומים נוספים. עידן ואייל עופר שולטים בחברה לישראל, ודרכה בחברות תעשייה: כימיקלים לישראל, בז"ן, טאואר סמיקונדקטור, חברת הרכבים החשמליים Better Place וחברת הספנות צים. ליאורה עופר מנהלת את פעילות הקניונים בחברת מליסרון. בעלה לשעבר, אודי אנג'ל, ניהל את קבוצת האחים עופר (ספנות), ושותף בזכיינית הטלויזיה רשת. הקבוצה מחזיקה גם בכ-20% מהבעלות על בנק מזרחי-טפחות.
- קבוצת פז של צדיק בינו: הקבוצה שולטת בקבוצת האנרגיה פז, ובבנק הבינלאומי הראשון לישראל.
- איש העסקים מוזי ורטהיים שולט בחברת המשקאות הגדולה בישראל - החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה קולה ישראל), המחזיקה גם ביצרנית החלב טרה, יצרנית המיצים פריגת והמים המינרליים נביעות, בזכיינית הטלויזיה קשת ובבנק מזרחי-טפחות, וכן בעסקי נדל"ן.
קיימות קבוצות נוספות שלא הזכרנו כאן.

ואיך כל זה קשור לכספי הפנסיה?
הבעיה העיקרית היא השליטה המשולבת בנכסים פיננסיים וריאליים. כך למשל, דנקנר שולט בכלל ביטוח, שמשקיעה כספי חוסכים בשוק ההון ומעניקה אשראי לחברות רבות; באותו זמן הוא צרכן כבד של אשראי והון משוק ההון. דבר דומה לגבי יצחק תשובה, השולט בחברות הפניקס ואקסלנס, המשקיעות כספי חוסכים, ובאותו זמן הוא צרך אשראי לצורך השקעה בדלק נדל"ן, וממשיך לצרוך אשראי להשקעה בקידוחי הגז. כך קרה, שבשנת 2011 התברר כי לא פחות מ-17% מכספי החוסכים לפנסיה של "הפניקס" מושקעים במניות ואג"ח של חברות קבוצת IDB בשליטת נוחי דנקנר. רוב החברות צברו הפסדים בשנים 2011-2, וגרמו הפסדים למחזיקי האג"ח והמניות.
באוגוסט 2011 התקיימה ישיבה של ועדת הכלכלה בכנסת בנושא "סכנות לנפילת טייקון והשלכות על המשק". בישיבה השתתפו הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון באוצר, פרופ' עודד שריג, ויו"ר פורום החוסכים לפנסיה רועי מימרן. פרופ' שריג הרגיע שהשקעות הגופים המוסדיים מפוזרות היטב, כך שגוף בודד לא יכול לפגוע יותר מדי בהשקעות, אך העלים מן הועדה את ריכוזיות ההשקעות של חברת "הפניקס".
בעיה אחרת היא הבעלות המשותפת על חברת חיתום, שתפקידה לשווק ניירות ערך המונפקים לציבור, עם גוף ניהול של כספי משקיעים וכספי פנסיה, שמחויב לנהל השקעות לטובת הלקוחות - מה שיוצר ניגוד אינטרסים. הבעיה החמורה ביותר כאן היא בחברת כלל ביטוח. בעיה נוספת, המשותפת לחסכונות הפנסיה ולאשראי הבנקאי, היא שהגופים מעדיפים לתת אשראי, גם ללא בטחונות מספקים, למספר קטן של בעלי שליטה גדולים, ולא ליזמים ומשקיעים בגודל בינוני. בכך הם מחזקים את הריכוזיות ויוצרים סיכון מערכתי. במקרה של חסכונות הפנסיה, הלקוחות מקבלים בסוף תשואה נמוכה. במקרה של האשראי הבנקאי, משקי הבית והלקוחות הקטנים והבינוניים נדרשים לשלם ריבית גבוהה יותר, ולמעשה מסבסדים את הלווים הגדולים.
בשנים האחרונות ניטש מאבק בתקשורת הכלכלית בין עיתונאים שמצביעים על בעיית הריכוזיות, בראשם גיא רולניק, העורך הראשי של TheMarker, לבין אלו הטוענים שהבעיה לא רלוונטית, ושהרגולציה בנושא זה עלולה לפגוע במשק. עם זאת, המודעות לבעיית הריכוזיות וההסכמה בדבר הצורך לטפל בה הולכת ועולה בשנתיים האחרונות.

מהן הפירמידות העסקיות, חברות הפער ומה הבעיה בהן?
הפירמידות העסקיות הן מבנה היררכי של חברות, שכל אחת מחזיקה בשליטה או בבעלות שחברות שמתחתיה. המרכיב הייחודי לישראל הוא בכך שחברות הפירמידה הן ציבוריות - וכל אחת מגייסת כסף מן הציבור, באמצעות הנפקת מניות (הגדלת ההון העצמי) או חוב (אשראי בנקאי, או הנפקת אג"ח קונצרניות בשוק ההון) ובאמצעותו היא קונה גרעין שליטה של מניות בחברות שמתחתיה. כתוצאה מכך, בחברות במורד הפירמידה (המכונות חברות הפער - Wedge) יש שליטה של בעל השליטה בפירמידה כולה, הוא יכול למנות דיקטורים ומנהלים ולקבוע את שכרם, ולקבל החלטות מהותיות בחברה, למרות שרק חלק קטן למעשה מהון החברה שייך לו. במצב כזה יכולים להיווצר הבדלים באינטרסים של בעל השליטה לבין אלו של החברה עצמה ובעלי המניות מן הציבור, לפעמים בעל השליטה חשוף בעיקר לרווחים ולא להפסדים ולכן הוא לוקח יותר סיכונים בניהול החברה. לעיתים הוא פועל משיקולים של שליטה ולא של רווח והפסד של החברה הרוכשת (למשל, רכישת מעריב ע"י דיסקונט השקעות מקבוצת IDB, בידיעה שהוא מפסיד, כדי להקנות לנוחי דנקנר שליטה בעיתון). בעיה זו נקראת "בעיית הסוכן" (Principal-agent problem).
הבעיה חמורה במיוחד כאשר החברות לאורך הפירמידה ממונפות (קרי, ממומנות באחוז גבוה של אשראי) וצריכות להחזיר את האשראי, וכך נוצר לחץ על החברות הפעילות בתחתית הפירמידה לחלק דיוידנדים (רווחים לבעלי המניות) כדי שאלו יסייעו להחזיר חובות, וגם לקחת בעצמן הלוואות כדי לחלק דיוידנדים, וכך גדל הסיכון הפיננסי בכל הפירמידה, ובחברות הפעילות לא נותר די כסף כדי להשקיע בטכנולוגיות, תשתית ושיפור השירות ללקוחות. כאשר רווחיות חברת הפער יורדת, זה יוצר סיכון לאי-עמידה בחובות ו"תספורות" במעלה הפירמידה, מה שפגע ופוגע ישירות בכספי הפנסיה.
דוגמאות לכך הן: אילן בן-דב השתלט על חברת פרטנר (אורנג') באמצעות סאני, המחזיקה בסקיילקס שרכשה את פרטנר. כך הצליח לקנות שליטה בפרטנר באמצעות חלק קטן של הון עצמי, ו"חלב" את פרטנר בדיוידנדים כדי להחזיר את חובות הרכישה. מבנה דומה סייע לשאול אלוביץ' לרכוש את בזק, (יורוקום-אינטרנט זהב-בי קום-בזק), שגם היא נחלבה מיד בדיוידנדים, וכמובן חלק גדול מקבוצת IDB.

מה המדינה עושה בנושא זה?
ממשלת נתניהו הקימה באוקטובר 2010 את הועדה להגברת התחרותיות במשק (המכונה גם ועדת הריכוזיות) בראשות מנכ"ל האוצר דאז חיים שני (בתחילת עבודתה נוהלה במשותף עם אייל גבאי, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה). היועץ הראשי לועדה היה פרופ' לוסיאן אריה בבצ'וק, מומחה למשפט תאגידי מאוניברסיטת הרווארד. ביולי 2011 פרצה המחאה החברתית, שנתנה גיבוי ודחיפה ציבוריים לפעילות הועדה, אחרת ייתכן שעבודתה היתה נקברת כמו ועדות נוספות. הועדה הגישה את הדו"ח הסופי במרץ 2012.
המסקנות העיקריות של הועדה הן: התחשבות בשיקולי ריכוזיות ותחרות בהפרטת נכסים ציבוריים.
הפרדה בין נכסים פיננסיים וריאליים משמעותיים - חיוב בעלי שליטה להיפרד מנכסים ריאליים או פיננסיים משמעותיים תוך 4 שנים.
הפרדה בין דירקטורים בתאגידים ריאליים ופיננסיים משמעותיים תוך שנתיים.
צמצום הפירמידות לשתי שכבות ציבוריות, לגבי בעלויות חדשות, ולשלוש שכבות, לגבי פירמידות קיימות.
ההמלצה הנוגעת יותר מכל לכספי הפנסיה, מחייבת פיזור השקעות הגופים המוסדיים: לא יותר מ-5% בחברה אחת, 10% בקבוצת חברות (כגון פירמידה), 20% בחמש חברות גדולות, ולא יותר מ-40% בחמש קבוצות עסקיות.

האם המסקנות של הועדה מספיקות, מעטות או שמא מוגזמות?
זה כמובן עניין של השקפה. נראה לנו שבצירוף עם ועדת חודק וחוק התספורות שכבר אושרו, המלצות הועדה מאוזנות וסבירות, בתנאי שיאושרו במלואן. למרות הלחץ של הארגונים החברתיים ומספר חברי-כנסת להחמיר את ההמלצות, במידה מסוימת בצדק, צריך לזכור שלא כדאי לפגוע בכדאיות של השקעה והקמת חברות בישראל באמצעות חקיקה מכבידה, וכן לא כדאי לחייב חברות להימזג או להימכר במחיר הפסד.

לקריאה נוספת:
לדף הועדה באתר משרד האוצר
להורדת המסקנות הסופיות
איך מצביעים בשמנו באסיפות כלליות?
פורום החוסכים לפנסיה לנתניהו: העבר את חוק הריכוזיות לפני פיזור הכנסת (עדיף 11.10.12)
לאסור על המוסדיים השקעה בחברות אחזקה (TheMarker 20.9.11)
פרופ' בבצ'וק: ועדת הריכוזיות היתה צריכה ללכת רחוק יותר (TheMarker 7.6.12)
חוק הריכוזיות אושר בקריאה ראשונה בכנסת (TheMarker 16.7.12)